קטגוריה: בלוג

ברור לי שאת בכמה ערוצים שפועלים במקביל

כאילו שיש לך איזו יכולת להיות בכמה מקומות במקביל

ובכל פעם את משגרת את עצמך לערוץ אחר.

את בעצם מסך טלוויזיה עם מיליון תחנות.

 

ערוץ אחד הוא היומיום שלך, איפה שאת נמצאת – עבודה, בית.. עסוקה בלתפעל, לתקשר, להגיב, להריץ את מה שצריך כדי שהדברים יקרו ויתקדמו.

עוד ערוץ נח עכשיו באופן קולקטיבי על איזו חרדה קיומית, פחד ואבל גדול. כזה שכשאנחנו נתקלות בו בערוץ הראשון יכול לקחת לנו את כל האוויר. במלחמה הזו יש רק מפסידים.

ערוץ שלישי ואולי גם רביעי (וחמישי ושישי..) הוא ערוץ שפועל במאחורה של הראש ועסוק לפענח איזו סיטואציה שהתרחשה או בירור פנימי מעמיק על איזו מערכת יחסים – עם הגננת, עם בן הזוג, גברת ועד הבית וכד’. מדי פעם את מבליחה לשם, מגלה שיש שם משהו שמטריד אותך.

 

ולמה זה מעניין? קודם כל להתבונן בדבר הזה – את בכל מקום!

איך זה גורם לך להרגיש? (שאלה המטפלת והנהנה..)

האם זה מציף אותך? דווקא מגניב לך הידיעה הזו שיש לך את היכולת לגעת ולהיות בכל מקום?

אולי גם וגם? או בכלל לא?

 

ולמה עוד זה מעניין? אחרי ששמת לב לדבר הזה, את פתאום יכולה לקלוט כמה זמן את מבלה בכל ערוץ. עד כמה ערוץ אחד תופס אותך, מה מפעיל אותך בערוץ ואיתו את עוברת לערוצים אחרים, איפה נמצאים האוטומטים שלך – האם את רגילה לעשות פרצוף כועס ו’מאיים’ אם משהו לא עובד לך מול מישהו, האם את מיד יורה או שלהפך – את מתקפלת, מרצה, רק לא להעיר פה משהו, רק לא לעצבן פה מישהו..

ואיך מוסרית אפשר בכלל להיות במקום אחר שהוא לא הערוץ של המלחמה? אבל החיים קורים וחייבים את הקשב שלנו – האם זה אוטומטית גורם לנו להלך עם תחושת אשמה כבדה? האם להיות מאושרת בחיים הפרטיים שלי זה בכלל אפשרי? זה בכלל מותר?

 

והדבר האחרון והחשוב ביותר לגבי אנקדוטת הערוצים הזו הוא שברגע ששמת לב לכל המקומות שהקשב שלך נמצא בו, לקחת את הצעד אחורה הזה והתבוננת, יש לך את היכולת לבחור באיזה ערוץ את רוצה להיות. יש לך את היכולת להחליט לאן את מפנה את הקשב שלך.

זה כמו שאומרים – טוב מושך טוב. כמו שלתרגל הכרות תודה מאפשר לך לראות את כל מה שיש לך, מאיר לך את העולם שסביבך.

ולאלו שמסתייגות מהאמירה הזו, מפחדות מלשחרר משהו (כאילו שהוא יברח או ישכח לך) – הבחירה שלך מאפשרת לך שליטה. מאפשרת לך לחיות את החיים שלך כמו שאת רוצה.

 

אחד הדברים שעוזרים לי ‘לעבור ערוץ’ זה משהו שלמדתי דווקא ממארי קונדו (מכירה אותה? היפנית הזו שמסדרת לכל האמריקאים המבולגנים את הבתים).

בכל מקרה, כשהיא זורקת חפצים היא מלמדת להיפרד מהם בצורה אדיבה, היא מודה להם על התפקיד שהיה להם בחיינו ועושה זאת בתודעה שאומרת שהדבר הזה כבר לא משרת אותנו בחיים (שלא לומר מעכב וכובל לעתים).

באופן כללי, הגישה הזו ממש יפה בעיני ועוזרת לשחרר דברים, אמירות, התנהגויות ועוד מבלי לבעוט אותם או לנטוש. היא רואה את היופי, את הקשר אלינו, ומזהה את הכאן ועכשיו ומסכימה לשאול – האם זה נכון לי גם היום או שאפשר אחרת?

 

אז… איפה הקשב שלך נמצא באמת עכשיו?

האם קראת בעיון או רפרפת? רצית להציץ למה שקורה כאן ובמקביל לא לוותר על להיות בערוץ אחר? על מה ניסית לשמור? למה בעצם? והאם יש לך יכולת להיות כאן במלואך?

תחשבי על זה.

 

*כאן = בכל מקום שאת בוחרת להיות.

נטע הגיע לשלב הבלגניסט-טרוריסט

השלב שהכל מסקרן אותו

את הכל אפשר להזיז, לזרוק, לחטוף, להכות, לטעום.. כולל את עצמו.

מטבע הדברים,

כשאנחנו מאפשרים לו לחקור ושומרים עליו ממרחק בטוח,

יוצאים לנו מהפה משפטים כמו –

 

‘לא לא לא, את השלט אנחנו לא אוכלים’

או:

‘לא חמודי, אסור לאכול את הדשא/להרביץ לחתול/לנגוס בשבלול’

וזה באמת לא נגמר

(מילא שהיה שומע את זה רק ממני אבל זה בכל מקום.. משפחה, חברים, זרים ברחוב..)

 

 

מה הילד לומד מזה?

הוא לומד מה אסור לו לעשות.

 

אבל אין לו אלטרנטיבה.

אין לו למידה מקדמת.

 

את המילה ‘לא’ הילדים שלנו שומעים הכי הרבה בשנים הראשונות של חייהם.

לא סתם זו תהיה המילה הראשונה שיאמרו.

זה מה שאנחנו באמת רוצים ללמד אותם?

 

 

אז מה אפשר לעשות?

אפשר לכוון אותו ל-כן.

 

ננסה במקום:

עם השלט מדליקים את המזגן. אפשר ללחוץ על הכפתור.

את השלט אנחנו שומרים על השולחן. אפשר להניח אותו כאן.

או לחילופין:

על הדשא אנחנו דורכים. אפשר להרגיש אותו ברגליים ולגעת בו בידיים.

את החתול אנחנו מלטפים. על השבלול מסתכלים ומברכים לשלום.

 

בואו נשמור את ה’לא’ רק כשבאמת צריך אותו.

ובכל שאר הזמן נחליף אותו בלמידה מקדמת.

 

מה אתם אומרים?

מאיזה משפטים אתם מסירים את ה’לא’ שלכם?

רוב המשפחות אינן מצליחות לקיים שגרת ארוחות משפחתיות משותפות באופן עקבי, שלא. נאמר בהנאה של כל הצדדים. ועל אחת כמה וכמה בתקופה הנוכחית. אז מה עושים כאשר מתקרב סוף השבוע בו מתוכננת ארוחה משפחתית או כל אירוע לא שגרתי אחר? איך צולחים אותה בהצלחה עם ילדים רגישים?

דבר ראשון, חשוב לזכור שככל שאנו נשתף בידע שיש לנו על האירוע כך תיווצר תחושה של ידיעה והבנה לגבי האירוע ועל כן תתאפשר הכנה מתאימה. כאשר לנו אומרים שבעוד יומיים הולכים לארוחה אצל הסבתא או לחתונה או אפילו לטיול בחו”ל (מפנטזת) אנו מיד נדע מה לדמיין ונתחיל בראש מבלי לשים לב לתכנן ברגעי הפנאי שלנו מה נעשה, מה נביא, איך נתלבש, איך נגיע לשם, נחשוב על האוכל, על מצב הרוח שבו נהיה ועוד.

אבל ילדים הם חסרי ניסיון חיים ולכן הם לא יודעים מה לדמיין מה הולך להיות הם יהיה שם אוכל שהם יאהבו או לא האם יפגשו את בני הדודים אם סבתא תרצה חיבוק ונשיקה או שצריך להתרחק בגלל הקורונה ואיפה יש מקום שקט יותר כשהכל מציף והכי חשוב – הם אינם יודעים למה אנחנו מצפים מהם (גורם תסכול מספר 1).

הנה כמה רעיונות שיכולים להקל בסיטואציות מסוג זה:

• לדבר! לספר לאן הולכים, מי יהיה שם, מה עושים, כמה זמן וכל מה שרלוונטי. תנסו
  לפרט בצורה ויזואלית כמה שיותר (שולחן אוכל עם מפה לבנה, כולם ישבו יחד ליד
  השולחן ואתה תשב לידי ואני אעזור לך לחתוך..). חשוב לשים לב שהתוכן המפורט
  יכול להציף ילדים באם זה לא בקשב, כדאי לעודד אותם לסקרנות ואז לפרט.

• תיאום ציפיות – איך יושבים ליד השולחן- יש לי הגבהה, צלחת מיוחדת..? מה קורה
  אם סיימתי לאכול? מותר לי לקום מהשולחן? לאן אפשר ללכת? האם מישהו צריך
  להיות איתי? כל משפחה פועלת אחרת ולכן אתם יודעים את התשובות. תכינו את
  הילדים, תשתפו אותם.

• מה יש לאכול? הציצו במטבח לפני הארוחה עם הילד והציגו לו את כל המאכלים
  (המיועדים לארוחה הזו, לא את הקורנפלקס!). שאלו אותו איזה מהמאכלים הוא
  אוהב ומה הוא ישמח לאכול. כדאי שיהיו לפחות שני דברים שהילד מסכים לאכול.
  ותרו על התנסויות וטעימות חדשות ‘בכוח’ בזמן ארוחה משותפת. יש לו מספיק
  דברים על הראש כרגע.

• אם הארוחה אצל משפחה או חברים – דאגו להגיע לשם לפני מועד הארוחה בכדי
  לאפשר לילד ‘להתחמם’ בסביבה, לראות מי נמצא, לשחק עם הילדים, להציץ על
  השולחן ועל האוכל מראש בכדי לאפשר לו להרגיש כמה שיותר בנוח.

• אם הארוחה בבית – הכניסו אותה לשגרה השבועית שלכם ודאגו שגם לילדים יהיה
  תפקיד בהכנות. אם זה לפרוס את המפה, לסדר סכו”ם או להכין קישוט לכל בן
  משפחה שיחכה לו על השולחן. ילדים נהנים לעזור ומעוניינת בכך, ועל הדרך
  מקבלים מכם גם את האמירה שאתם רואים אותם והם חלק פעיל מההחלטות
  המשפחתיות.

• השפע על השולחן יכול להיצבע כעומס גדול מדי עבור הילד. ואם הילד הוא גם בררן
  מזון מאוד יכול להיות שיש מאכלים שהוא נגעל מהם וירצה שיהיו רחוקים ממנו.
  הכרתי ילד שלא היה יכול לשאת את המחשבה שעגבנייה תהיה איתו באותו שולחן.

• להימנע מעייפות יתר. בד”כ ארוחות משותפות נעשות בערבים. אם הילד כבר עייף
  בזמן הארוחה זה מייצר תסכול ולרוב לא נצליח לייצר שיתוף פעולה. אם הארוחה
  בבית מתרחשת בבית ובשליטתם בשעה – הקדימו! אם נעשית במקום אחר, תנו
  לילד זמן מנוחה לפני כן ואפשרו לילד לסיים את האוכל ולהתפנות מהשולחן
  כשמסיים.

מקווה שעזרתי
מה עובד לכם?
ספרו לי, זה ממש מעניין אותי!

כמה פעמים יצא לכם לשמוע “תקשיב לי!”, “תתרכז”, “מספיק לזוז על הכסא כל הזמן”, “תחכה לתורך”, “כמה פעמים את קמה?!”. בין אם אמרו את זה לכם, לילד שלכם או למישהו קרוב אני בטוחה שתסכימו איתי שזה לא משהו שכל כך נעים באוזן. בימים אלה אני שומעת יותר ויותר עד כמה המילים יוצאות ומתגלגלות החוצה בקלות “וואי סליחה, זה בגלל שיש לי הפרעת קשב”, “אני לא מצליחה להתרכז, בטוח יש לי הפרעת קשב”, “אני מוסחת ממש בקלות, אם היו מאבחנים אותי עכשיו בטוח היו מגלים שיש לי הפרעת קשב”. האמנם?

אז מה זה באמת הפרעת קשב, לכמה אנשים באמת יש אותה ואיך היא נראית? הפרעת קשב וריכוז (*ADD/ADHD) היא אחת מהפרעות הילדות הנפוצות ביותר. בין 4%- 12% מהילדים והנוער מאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז. ע”פ מחקרים נמצא כי יש הרבה יותר בנים עם ההפרעה מאשר בנות (יחס של 1:3). ההגדרה מתייחסת לשני מרכיבים: קשיי הקשב ואימפולסיביות ו/או היפראקטיביות.

הפרעת קשב וריכוז עשויה להיראות אחרת מאדם לאדם ואף יכולה להשתנות אצל אותו אדם בתקופות שונות בחייו. לרוב, אנו נראה התנהגויות כמו חוסר מנוחה או קושי לשבת על כיסא (לעיתים נראה כממש התפתלות על הכיסא), התרוצצות וטיפוס על רהיטים וחפצים, מעברים מהירים בין לדבר לדבר, התפרצות לדברי אחר תוך כדי שיחה, חוסר יכולת להמתין. כמו כן, התנהגויות כמו קושי במיקוד הקשב, ביצוע טעויות בפעולות מוכרות ויומיומיות מפאת פזיזות, מוסחות יתרה במטלות או במשחק, קושי ‘להישאר’ בשיחה, שיכחת הוראות וקושי להשלימן, איבוד חפצים חיוניים והימנעות ממטלות או משימות הדורשות מאמץ מנטלי מתמשך גם הן נחשבות למאפיינים מוכרים של הפרעה זו.

חשוב לומר כי מחקרים מראים כי הורים אינם הגורמים להפרעת קשב וריכוז אבל הם כן מספקים תפקיד חשוב ומרכזי בטיפול עצמו אצל ילדם הצעירים. ביחד עם הדרכות הורים והתמיכה המקצועית המספקת, ההורים יכולים ללמוד דרכים ספציפיים בכדי לשפר ולקדם התנהגויות שנחשבות לשליליות או מאתגרות אצל הילד ואף לשמור על מערכת יחסים הורה- ילד חזקה.

כיום, כאשר התרבות ממשיכה לנפץ עוד ועוד סטיגמות והמסגרות השונות לומדות בעצמן כיצד לפעול בצורה מותאמת ונגישה לכלל יש חשיבות רבה לבדיקת הדברים לעומק ואם יש ספק – אפשר תמיד להתייעץ עם אנשי מקצוע.

*ADHD – Attention Deficit Hyperactivity Disorder

שמעת פעם על המושג ‘וויסות חושי’?

הרבה פעמים אנחנו שומעים כל מיני הגדרות ולא בדיוק יודעים לשים את האצבע לגבי מה בדיוק הדבר הזה אומר. וכשאנחנו חושבים שזה משהו ‘רע’ הנטייה שלנו היא מראש להתרחק.

אז בואו נעשה סדר ונכיר את המושג אחת ולתמיד ‘הפרעה בוויסות החושי’:

לכל אחד מאיתנו יש את מערכת החושים שעוזרים לנו לקבל מידע מהעולם ולפענח אותו. זה יכול להיות דרך השמיעה, הראייה, חוש הריח והטעם וגם דרך מגע. אלו החושים שלנו.

עכשיו תחשבי על כפתור שיכול לעמעם או להגביר כל אחד מהתחושות האלה, או אפילו כמה ביחד.

הגוף שלנו יודע לזהות אם הריח הזה הוא התבשיל האהוב עלינו של אמא או ריח של שריפה מסוכנת. הוא יודע לשמוע דפיקה בדלת כשמחכים לאורחים ולשמוע אמבולנס במרחק ולהבין שמשהו קרה. הוא מרגיש את הרוח הקרירה שמגיעה פתאום ביום חם במיוחד או את המכה בזרת מהפינה של השולחן. לפי המידע שמגיע אלינו, דרך החושים, אנו מצליחים לפענח ולתייג כל דבר כדבר בטוח או מאיים.

מה קורה כשהגבירו לנו את העוצמות של התחושות האלו? האם זה ייתפס עדיין כדבר בטוח או שזה כבר קשה מנשוא? האם המציאות המוכרת לנו נחוות כמאיימת אצל אנשים עם הפרעה בוויסות החושי? מה אתם חושבים?

ומה קורה אצל אנשים שסובבו להם את הכפתור דווקא לצד השני? שמרגישים פחות מהרגיל? איך הם חווים את העולם?

הרבה פעמים נראה התנהגויות אצל ילדים ואנשים עם הפרעות בוויסות החושי שנראות לנו שונות ולא תמיד מתאימות בסיטואציה. ההתנהגויות האלה הם בעצם אסטרטגיות שכל אחד פיתח באופן טבעי בכדי לנסות ולהקל עד כמה שאפשר על החוויה שלהם את העולם.

ילדים שמראים רגישות יתר יכולים לכסות את האוזניים, להיות בררניים במזון, להתקשות במיקוד הקשב, להעדיף ביגוד ארוך גם כשחם מאוד ועוד ועוד. לעומת זאת ילדים שמראים תת רגישות יכולים להתעלם מסכנות, להרים דברים כבדים, לנשוך או לצבוט, להתעלם והרשימה עוד ארוכה..

מה עושים?

קוראים ,לומדים, מתייעצים.

במיוחד כשמדובר בילדים, אנחנו תמיד תמיד צריכים להיות אמפטיים ולנסות לעזור *דרך נקודת המבט שלהם* וללמד אותם אסטרטגיות יעילות להתמודד עם הגוף שלהם בצורה מיטיבה תוך היכרות, קבלה והעצמה (ואפילו לא דיברתי על כל היתרונות שזה נותן, תופתעו!).

לכל אחד מאיתנו יש במידה מסוימת רגישות יתר או תת רגישות במשהו. מה שלכם? ואיך אתם עובדים איתה? מה זה לימד אתכם על עצמכם?

תנו לי תובנות, זה ממש מעניין אותי!

* בתמונה, אני עובדת עם ילדה שמחפשת מגע עמוק על עמידת ידיים לאחר שגילינו שזו אסטרטגיה שעובדת עבורה 🙂

לעצמי:

היי דוגמא כמו שהיית רוצה להיות. כמו שהיית במחשבותייך בימים הבהירים.
תנשמי. תחייכי. אל תשפטי. תושיטי יד.
היי דוגמא. כפי שקולך יכול להיות רגוע ומכיל כשאת אוהבת, כשאת מכבדת.
כשאת קשובה.
תזכרי לנשום. תזכרי לחייך.
פנימה. החוצה.
היי דוגמא. אף אחד לא התנדב להיות על המוקד. לפחות לא של אנשים
אחרים, ובפומבי.
יש מספיק משפטים עם גזרי דין קשים מנשוא שמתחוללים אי שם בפנים, שלכל
כך הרבה מאיתנו.