ברור לי שאת בכמה ערוצים שפועלים במקביל
כאילו שיש לך איזו יכולת להיות בכמה מקומות במקביל
ובכל פעם את משגרת את עצמך לערוץ אחר.
את בעצם מסך טלוויזיה עם מיליון תחנות.
ערוץ אחד הוא היומיום שלך, איפה שאת נמצאת – עבודה, בית.. עסוקה בלתפעל, לתקשר, להגיב, להריץ את מה שצריך כדי שהדברים יקרו ויתקדמו.
עוד ערוץ נח עכשיו באופן קולקטיבי על איזו חרדה קיומית, פחד ואבל גדול. כזה שכשאנחנו נתקלות בו בערוץ הראשון יכול לקחת לנו את כל האוויר. במלחמה הזו יש רק מפסידים.
ערוץ שלישי ואולי גם רביעי (וחמישי ושישי..) הוא ערוץ שפועל במאחורה של הראש ועסוק לפענח איזו סיטואציה שהתרחשה או בירור פנימי מעמיק על איזו מערכת יחסים – עם הגננת, עם בן הזוג, גברת ועד הבית וכד’. מדי פעם את מבליחה לשם, מגלה שיש שם משהו שמטריד אותך.
ולמה זה מעניין? קודם כל להתבונן בדבר הזה – את בכל מקום!
איך זה גורם לך להרגיש? (שאלה המטפלת והנהנה..)
האם זה מציף אותך? דווקא מגניב לך הידיעה הזו שיש לך את היכולת לגעת ולהיות בכל מקום?
אולי גם וגם? או בכלל לא?
ולמה עוד זה מעניין? אחרי ששמת לב לדבר הזה, את פתאום יכולה לקלוט כמה זמן את מבלה בכל ערוץ. עד כמה ערוץ אחד תופס אותך, מה מפעיל אותך בערוץ ואיתו את עוברת לערוצים אחרים, איפה נמצאים האוטומטים שלך – האם את רגילה לעשות פרצוף כועס ו’מאיים’ אם משהו לא עובד לך מול מישהו, האם את מיד יורה או שלהפך – את מתקפלת, מרצה, רק לא להעיר פה משהו, רק לא לעצבן פה מישהו..
ואיך מוסרית אפשר בכלל להיות במקום אחר שהוא לא הערוץ של המלחמה? אבל החיים קורים וחייבים את הקשב שלנו – האם זה אוטומטית גורם לנו להלך עם תחושת אשמה כבדה? האם להיות מאושרת בחיים הפרטיים שלי זה בכלל אפשרי? זה בכלל מותר?
והדבר האחרון והחשוב ביותר לגבי אנקדוטת הערוצים הזו הוא שברגע ששמת לב לכל המקומות שהקשב שלך נמצא בו, לקחת את הצעד אחורה הזה והתבוננת, יש לך את היכולת לבחור באיזה ערוץ את רוצה להיות. יש לך את היכולת להחליט לאן את מפנה את הקשב שלך.
זה כמו שאומרים – טוב מושך טוב. כמו שלתרגל הכרות תודה מאפשר לך לראות את כל מה שיש לך, מאיר לך את העולם שסביבך.
ולאלו שמסתייגות מהאמירה הזו, מפחדות מלשחרר משהו (כאילו שהוא יברח או ישכח לך) – הבחירה שלך מאפשרת לך שליטה. מאפשרת לך לחיות את החיים שלך כמו שאת רוצה.
אחד הדברים שעוזרים לי ‘לעבור ערוץ’ זה משהו שלמדתי דווקא ממארי קונדו (מכירה אותה? היפנית הזו שמסדרת לכל האמריקאים המבולגנים את הבתים).
בכל מקרה, כשהיא זורקת חפצים היא מלמדת להיפרד מהם בצורה אדיבה, היא מודה להם על התפקיד שהיה להם בחיינו ועושה זאת בתודעה שאומרת שהדבר הזה כבר לא משרת אותנו בחיים (שלא לומר מעכב וכובל לעתים).
באופן כללי, הגישה הזו ממש יפה בעיני ועוזרת לשחרר דברים, אמירות, התנהגויות ועוד מבלי לבעוט אותם או לנטוש. היא רואה את היופי, את הקשר אלינו, ומזהה את הכאן ועכשיו ומסכימה לשאול – האם זה נכון לי גם היום או שאפשר אחרת?
אז… איפה הקשב שלך נמצא באמת עכשיו?
האם קראת בעיון או רפרפת? רצית להציץ למה שקורה כאן ובמקביל לא לוותר על להיות בערוץ אחר? על מה ניסית לשמור? למה בעצם? והאם יש לך יכולת להיות כאן במלואך?
תחשבי על זה.
*כאן = בכל מקום שאת בוחרת להיות.
