כנרת דן

הילד שלי כל הזמן שומע ‘לא!’

נטע הגיע לשלב הבלגניסט-טרוריסט

השלב שהכל מסקרן אותו

את הכל אפשר להזיז, לזרוק, לחטוף, להכות, לטעום.. כולל את עצמו.

מטבע הדברים,

כשאנחנו מאפשרים לו לחקור ושומרים עליו ממרחק בטוח,

יוצאים לנו מהפה משפטים כמו –

 

‘לא לא לא, את השלט אנחנו לא אוכלים’

או:

‘לא חמודי, אסור לאכול את הדשא/להרביץ לחתול/לנגוס בשבלול’

וזה באמת לא נגמר

(מילא שהיה שומע את זה רק ממני אבל זה בכל מקום.. משפחה, חברים, זרים ברחוב..)

 

 

מה הילד לומד מזה?

הוא לומד מה אסור לו לעשות.

 

אבל אין לו אלטרנטיבה.

אין לו למידה מקדמת.

 

את המילה ‘לא’ הילדים שלנו שומעים הכי הרבה בשנים הראשונות של חייהם.

לא סתם זו תהיה המילה הראשונה שיאמרו.

זה מה שאנחנו באמת רוצים ללמד אותם?

 

 

אז מה אפשר לעשות?

אפשר לכוון אותו ל-כן.

 

ננסה במקום:

עם השלט מדליקים את המזגן. אפשר ללחוץ על הכפתור.

את השלט אנחנו שומרים על השולחן. אפשר להניח אותו כאן.

או לחילופין:

על הדשא אנחנו דורכים. אפשר להרגיש אותו ברגליים ולגעת בו בידיים.

את החתול אנחנו מלטפים. על השבלול מסתכלים ומברכים לשלום.

 

בואו נשמור את ה’לא’ רק כשבאמת צריך אותו.

ובכל שאר הזמן נחליף אותו בלמידה מקדמת.

 

מה אתם אומרים?

מאיזה משפטים אתם מסירים את ה’לא’ שלכם?