חברה שלי סיפרה לי שקשה לה לנשום.

שהיא מרגישה תקועה

שבא לה להמשיך להתפתח, אבל היא לא רואה משמעות.

היא גם מלקה את עצמה על כך שלא עושה מספיק לטענתה,

אמרה שמרגישה סחוטה.

אבל איכשהו התקפי החרדה שלה נעלמו.

כאילו התעייפו גם הם.

ואני מרגישה שאני שומעת את זה יותר ויותר בכל מיני דרכים…

הרצון הזה להתאפס מחדש, בתקופה הזו של השנה “אחרי החגים”

שמביאים תכונה קולקטיבית נפלאה של מוטיבציה ועשייה

אך נתקלים בדריכות, פחד, תקיעות וטראומה חיה ובועטת.

ועליהם מתלבשות המחשבות, כמעין שמיכה חונקת שאי אפשר להוריד:

– למה אני תקועה?

– למה אני לא עושה יותר?

– זה אומר שזה לא חשוב לי באמת?!

– זה אומר שכל מה שעשיתי עד עכשיו היה לחינם? לא היה באמת?

– איך אני מעיזה בכלל להרגיש סחוטה כשאני ממשיכה לחיות את חיי והכל לכאורה בסדר?

– איך אני מעיזה בכלל להתלונן? לחשוב שרע לי?! 

מחשבות שעוטפות מכל מיני כיוונים, משתלטות ולא מסכימות לשחרר. 

בעיני יש כמה סיבות למה זה קורה,

ולטעמי בצורה קולקטיבית להרבה מאיתנו בתקופה הזו:

1.

למדנו הרבה בתחילת המלחמה על מושג שנקרא ‘אשמת השורד’.

אני מאמינה שאנחנו נמצאים בגלגול נוסף שלה.

יחד עם תקופת ההתחדשות עכשיו עולות תהיות לגבי ‘למה אני כן והם לא’. 

2.

דבר נוסף שמחזק את המאבק הפנימי וההלקאה הזו קשורה לזה שהטראומה עוד קורית.

אנחנו עדיין בליבה של מלחמה ואיננו רואים את הסוף.

הלב כואב, הדריכות גבוהה ואנחנו כל הזמן חשופים למקרים נוראיים שקורים סביבנו.

3.

ודבר שלישי וחשוב הוא “הוזלת” נקודות הטריגר וחשיפה מרובה של מידע באמצעי תקשורת ומדיה רבים,

דבר שגורם לנו להיחשף בקלות יתר לתכנים קשים וגורם לנו לחשוב שכעת “‘זה בסדר” תחת כותרות שונות.

כשהביטחון האישי לוקה בחסר וקיימת צפייה בתכנים קשים, בין אם כזיכרון או כסקרנות,

היכולת שלנו להתמודד עם זה בצורה בריאה תיפגע. 

וכמובן שציון שנה למלחמה בזמן חג שלאחריו נכנסת תקופת עשייה והתחדשות מביאה התנגשות גדולה.

גם אם הצלחת לעבור ולהחזיק את עצמך בימי השנה ולעבור אותם – כעת את נדרשת להמציא מתוכך משהו חדש, אך ללא כוחות. 

מה אפשר ללמוד מזה בעצם?

*

קודם כל להכיר בכך ש ‘ימי השגרה’ יכולים להיות קשים אף יותר מימי זיכרון. 

לנסות לברר מה באמת נותנת לך החשיפה לתכנים קשים והאם זה מוביל אותך למקום טוב או משתק.

האם זה מונע מסקרנות או זיכרון – ואולי בעצם יש דרך אחרת שתוכלי לעשות זאת בצורה שתכבד גם את הנפש שלך.

*

לזכור שאנחנו יכולות לנסות למסגר לעצמנו את הסיפור כמה שנרצה,

אך אם נתייחס אליו כסיפור שהושלם, כזה שיש לו סוף ברור, זה לא יתיישב לנו בלב בצורה שלמה ולא באמת תהיה לנו יכולת לקבל אותו ולעבור הלאה.

לזכור לעשות את זה באופן כזה שרואה את נקודת הזמן שאנו נמצאים בה.

הסיפור לא הושלם, זה הגיוני לגמרי להרגיש במאבק הפנימי הזה של רצון להתקדם מול תקיעות ולהצטרך זמן לנוח, להתנתק, לבהות, לבכות, לכאוב וגם – לשמוח, לרקוד, למצוא תחביב חדש, להתחיל משהו בתשוקה.. 

>> אולי אנחנו לא אותם אנשים שהיינו לפני שנה פלוס, אבל המחויבות שלנו היא עדיין לשמור על הנפש שלנו עצמנו. אז אם גם את מרגישה את הצורך הפנימי הזה לצמוח אבל מוצאת את עצמך במעין קיפאון או לא מצליחה לעשות זאת בלב שלם ולא מצליחה להבין למה – יכול מאוד להיות שזה ההסבר.

מקווה שעזרתי לפרוט קצת את הסיבות לגבי תחושות שאולי את מרגישה בתקופה זו.

אשמח לשמוע אם זה פגש אותך, 

כנרת דן.